הרשות המבצעת – הממשלה

הרשות המבצעת – הממשלה

סעיף 1 בחוק יסוד: הממשלה קובע: "הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה".

סעיף 5 בחוק יסוד: הממשלה קובע: "הממשלה מורכבת מראש ממשלה ומשרים"

לרשות המבצעת שלושה מרכיבים:

1. הממשלה – זהו הדרג הנבחר (נבחרי ציבור)  רה"מ והשרים הפועלים ביחד כגוף אחד. אחריות ממשלתית .

השרים – לכל אחד מהם יש אוטונומיה בניהול משרדו והוא נושא באחריות לכל ענייני משרדו. – אחריות מיניסטריאלית

2.                  הביורוקרטיה – הדרג המינהלי  (עובדי ציבור) – שפועל במשרדי הממשלה. כאן נמצאים המנכ"לים, מנהלי האגפים, אנשי ביצוע המומחים בתחומם והם מספקים לשרים נתונים והמלצות. עובדים אלה הם עובדי ציבור ולא נבחרו. הם מונו לתפקיד על פי כישוריהם ומומחיותם .

החוק מגדיר את הממשלה כרשות מבצעת {של חוקי הכנסת}, אבל היא גם קובעת מדיניות ומחליטה החלטות כמו: החלטה על יציאה למלחמה, החלטה על חתימת הסכם שלום, החלטה על מדיניות כלכלית ועוד

סמכויות הממשלה:

אחריות ממשלתית- אחריות משותפת של הממשלה

היא אחריות הממשלה כולה – רה"מ והשרים כלפי הפרלמנט, כלומר: הממשלה כולה נושאת באחריות לכל החלטותיה ופעולותיה כגוף אחד [ללא חריגות] על מנת להבטיח את יציבותה והמשך קיומה. שרים המתנגדים למדיניות ממשלתם יכולים להיאבק על בתוך הממשלה או להתפטר, אך הם אינם רשאים להצביע בכנסת נגד החלטת הממשלה.

שר המצביע בכנסת נגד החלטת הממשלה  או נמנע מההצבעה מבלי שקיבל אישור לכך מרה"מ – דינו כדין מי שהתפטר מהממשלה.

אחריות מיניסטריאלית

אחריות של השרים  לכל דבר שנעשה בתחומי משרדם הן אם מדובר במדיניות של המשרד והן אם מדובר במנגנון המבצע את התפקידים בתחום המשרד. בין אם נעשו בידיעתו והנחיתו ובין אם לא .  אחריות זו באה לידי ביטוי כלפי הכנסת: "הכנסת וכל ועדה מוועדותיה, רשאיות לחייב שר להופיע בפניהן". השר צריך להתייצב בפני הכנסת ולדווח לה, והוא חייב לשאת בתוצאות של משגי עובדיו.

היועץ המשפטי לממשלה

משרת היועץ המשפטי לממשלה היא אחת המשרות החשובות ורבות ההשפעה בדמוקרטיה הישראלית. הוא אחראי על שמירת שלטון החוק במדינה ולהגן על האינטרס הציבורי מפני פגיעה אפשרית מצד רשויות השלטון.

היועץ המשפטי משמש:

1. ראש התביעה הכללית מטעם המדינה – הוא מופקד על התביעה הפלילית במדינה. בידו הסמכות להחליט אם להגיש כתב אישום ולהעמיד לדין פלילי. הקו המנחה את היועץ המשפטי הוא אם העמדה לדין היא אינטרס ציבורי [עניין לציבור]. כאשר הוא מחליט, על פי שיקול דעתו, שאין בהעמדה לדין אינטרס ציבורי, הוא אינו מגיש כתב אישום ואף מעכב הליכים פליליים המתנהלים בבית המשפט.
2. מייעץ לממשלה בתחום המשפטי – מצד אחד - עליו לשמור על חוקיות עבודת הממשלה, לדאוג לכך כי הממשלה תפעל במסגרת החוק ולא תחרוג ממנו, כלומר:פיקוח על חוקיות פעולות השלטון. מצד שני – הוא נותן שירותי ייעוץ והגנה משפטית לממשלה  כמו סיוע בהכנת הצעות חקיקה ממשלתיות.

3. מייצג את רשויות השלטון בבתי המשפט – מייצג את הממשלה בפני בית המשפט בעתירות המוגשות נגדה לבג"ץ.

הוא עובד מדינה המתמנה ע"י הממשלה, לפי המלצת שר המשפטים. הממשלה מוסמכת להעבירו מתפקידו. תפקידו לייעץ לממשלה אך בה בעת גם לבקר את חוקיות מעשיה ועל כן הוא חייב להיות בעל שיקול דעת מקצועי ובלתי תלוי ברשות הממנה אותו. שיקוליו אוביקטיביים , בלתי מפלגתיים. כישוריו כשל שופט בית המשפט העליון.

הפיקוח על היועץ המשפטי לממשלה

הוא מתמנה ע"י הממשלה ונתון לפיקוחה , הממשלה מוסמכת להעבירו מתפקידו. אלא שפיקוח זה מוגבל בהיקפו , כיוון שהממשלה אינה יכולה להתערב בהחלטותיו. החלטותיו הן עצמאיות. הכנסת רשאית לבקר את החלטות היועץ המשפטי, הגם שאינו כפוף להוראותיה. הוא מוזמן לוועדות הכנסת, בעיקר לועדת חוקה, חוק ומשפט, להסביר את החלטותיו.

אמצעי הפיקוח היעיל ביותר על החלטותיו היא הביקורת השיפוטית של בג"ץ. בית המשפט מתערב בהחלטות היועץ המשפטי רק כאשר מוגשות עתירות נגדו ונמצא בהחלטתו חוסר סבירות של ממש. במקרה שכזה עליו לשנות את החלטתו. דוגמה – פרשת הרצת המניות בבורסה אשר בה איבדו רבים את כספם בעקבות מדיניות כושלת של ראשי הבנקים. היועץ המשפטי החליט שאין עניין ציבורי בהעמדתם לדין פלילי. ואילו בג"ץ פסק כי החלטת היועץ נגועה בחוסר סבירות מהותי וכי על היועץ לשנותה, כלומר, להעמידם לדין. כך אירע גם בפרשת מפכ"ל המשטרה שקיבל הנחות בבתי מלון בהם התארח שלא במסגרת תפקידו. שופטי בג"ץ קבעו כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה  שלא להעמידו לדין אינה סבירה.