הרשות המחוקקת - הכנסת

הרשות המחוקקת - הכנסת

תפקידי הכנסת

הכנסת הינה הרשות המחוקקת של מדינת-ישראל, וככזו היא אחראית לחקיקה.

אולם הכנסת הינה גם בית-הנבחרים – אסיפת נציגי האזרחים בממשל של נציגים, וככזו יש לה תפקידים נוספים, חשובים לא-פחות: אישור הרכב הממשלה, פיקוח וביקורת על החלטותיה של הממשלה ועל פעולותיה, תמיכה בממשלה או, במקרה הצורך, הדחתה. ישנם מאפיינים שונים לעבודת הכנסת

1.חקיקה

תפקידה הייחודי של הכנסת, כרשות מחוקקת, הוא חקיקת חוקים – זוהי חקיקה ראשית. חוק שנחקק בכנסת מחייב את כולם – את כל האזרחים וכן את כל רשויות המדינה.

היוזמה להצעת-חוק יכולה לבוא מחברי-כנסת, מחברי ממשלה או מוועדות הכנסת. כל חוק חייב להתקבל בהליך קבוע ומסודר ובתמיכת רוב חברי-הכנסת. היקף הפעילות בתחומים רבים במדינה המודרנית, ומורכבות בעיותיה, מטילים עומס רב על מנגנון החקיקה, ועלולים לפגוע ביעילותו ולשחוק אותו. לכן, החקיקה הראשית על-ידי הכנסת נמנעת מטיפול בפרטים, ועוסקת בקביעת יסודות החוק, עקרונות וקווי-פעולה. את הטיפול בפרטים ביצועיים הכנסת רשאית להעביר לידי הרשות המבצעת (על חקיקת משנה בפרק על הממשלה) יחד עם זה, חקיקת-המשנה אינה מוסמכת לחוקק תקנה, צו או חוק-עזר העומדים בסתירה לחקיקה הראשית.

2. רשות מכוננת

מגילת-העצמאות, שבה הוכרז על הקמתה של מדינת-ישראל, קבעה כי הכנסת הראשונה תהיה גם רשות מכוננת שתכונן חוקה למדינה החדשה. בעקבות הוויכוח שהתעורר סביב שאלת כינונה של חוקה, קבעה הכנסת הראשונה, בהחלטתה מיום ה-13 ביוני 1950, כי "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהייה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק-יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יתאגדו לחוקת המדינה" בכך, הפכה הכנסת לבעלת הסמכות לחוקק חוקה בישראל .

  3. אישור הרכבה של ממשלה חדשה ותמיכה בממשלה מכהנת

ממשלה קמה בישראל רק לאחר שהיא זוכה באמון הכנסת, והיא מכהנת מכוח אמונה של הכנסת. כאשר יש להקים ממשלה חדשה, נשיא המדינה מטיל את התפקיד, לאחר התייעצות עם נציגי הסיעות בכנסת, על אחד מחברי-הכנסת שסיכוייו להקים ממשלה יציבה שתזכה באמון הכנסת הינם הגבוהים ביותר להערכתו. מרכיב הממשלה הוא גם האדם שיעמוד בראשה. ראש הממשלה מרכיב את ממשלתו ומציג אותה לאישור הכנסת. נערכת הצבעת אמון, ורק ממשלה שזוכה באמונם של רוב חברי-הכנסת נכנסת לתפקידה. ראש הממשלה והשרים מצהירים הצהרת אמונים לפני הכנסת, שבה הם מתחייבים, בין היתר, "לקיים את החלטות הכנסת".

חברי-הכנסת רשאים בכל עת להעלות לדיון בכנסת הצעת אי-אמון מנומקת בממשלה. במקרה של הבעת אי-אמון ברוב של 61 חברי-כנסת, הממשלה מתפטרת, ונשיא המדינה מטיל את מלאכת הרכבתה של ממשלה חדשה על חבר-כנסת אחר. ב"חוק-היסוד: הממשלה תשס"א-2001" נקבע לראשונה בישראל הסייג של "הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיווית" – הקובע כי בהביעה אי-אמון בממשלה, על הכנסת להציע לנשיא חבר-כנסת אחר כמועמד חלופי לראש הממשלה, "שהסכים לכך בכתב" (שם, סעיף 28ב). עד היום (2001) הודחו רק שתי ממשלות בישראל על-ידי הכנסת: ממשלת יצחק שמיר, שהודחה בשנת 1984 על-ידי קבלת הצעת-חוק של מפלגות האופוזיציה (בתמיכת מפלגת תמ"י הקואליציונית) להקדמת הבחירות, בנימוק של דאגה לנוכח מצבה הכלכלי של המדינה ואי-שביעות-רצון מתפקוד הממשלה; וממשלת יצחק שמיר, שהודחה בשנת 1990 בהצבעת אי-אמון על רקע אי-שביעות-רצון ממהלכיה בקשר לתהליך השלום.

4.פיקוח על הממשלה

תפקיד חשוב נוסף של הכנסת הוא פיקוח על החלטות הממשלה ועל פעולותיה. הליכים אחדים מאפשרים פיקוח כזה:

אמון הכנסת: אמצעי הפיקוח הראשון, שהוזכר כבר קודם, הוא הצורך של כל ממשלה לזכות באמון הכנסת.

חוק התקציב השנתי וחוקי מיסוי: אמצעי שני הוא השליטה של הכנסת בהכנסותיה ובהוצאותיה של הממשלה. שליטה זו מוקנית לכנסת מכוח הרצון בחקיקת חוק מדי שנה הקובע את תקציב המדינה, והצורך בחקיקת חוק לשם מיסוי. סעיף 3 ב"חוק-יסוד: משק המדינה, תשל"ה – 1975" קובע כי על הכנסת לאשר כל שנה את תקציב המדינה על-ידי חקיקת חוק התקציב השנתי, המפרט את כל ההקצאות הכספיות לכל משרדי הממשלה. הממשלה מציעה מדי שנה חוק תקציב, שחייב לעבור את כל הליכי החקיקה בכנסת, ככל חוק אחר, ובמהלכם הכנסת רשאית לדרוש להכניס בו שינויים ותיקונים. אם לא התקבל חוק התקציב על-ידי הכנסת, הרי זה כאילו החליטה הכנסת על התפזרותה לפני גמר כהונתה ועל הקדמת הבחירות. בסיומה של כל שנת תקציב, שר האוצר חייב לדווח לכנסת על יישומו של חוק התקציב בשנה שחלפה. אותו חוק קובע גם כי "מסים, מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על-פיו; הוא הדין לגבי אגרות" (סעיף 1א).

 דרישת מידע: אמצעי פיקוח שלישי הוא סמכותה של הכנסת לדרוש ולקבל מהרשות המבצעת מידע מפורט על פעולותיה. דרישת המידע וקבלתו נעשים באורח שוטף במליאת הכנסת – באמצעות שאילתות המופנות לממשלה או לשר מסוים, הצעות לסדר-היום המעלות נושאים שונים לדיון בכנסת, הודעות ממשלה לכנסת, וכן דיון בוועדות הכנסת.

הכנסת רשאית גם לחקור נושאים שונים הראויים לדעתה לחקירה יסודית ואובייקטיבית, באמצעות מינוי ועדות חקירה פרלמנטריות, כפי שקובע סעיף 22 של "חוק-יסוד: הכנסת": "הכנסת רשאית למנות ועדת חקירה, אם על ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות ואם על-ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה; סמכויותיה ותפקידיה של ועדת חקירה ייקבו על-ידי הכנסת; בכל ועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת."

* לאחרונה התקיים דיון ציבורי סביב הקמתה של ועדת חקירה פרלמנטארית לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל בישראל.

ביקורת-המדינה: אמצעי פיקוח רביעי הוא ביקורת-המדינה. מבקר-המדינה אחראי רק לפני הכנסת, ואינו תלוי בממשלה. הוא נבחר על-ידי הכנסת, הקובעת את תקציב משרדו, ורק היא מוסמכת להדיחו (בהליך המפורט בחוק). "חוק-יסוד: מבקר-המדינה, תשמ"ח-1988" קובע כי "מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, על משרדי הממשלה, על כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על-פי חוק לביקורתו" (סעיף 2).

מבקר-המדינה מכהן גם כ"נציב תלונות הציבור"  ,שתפקידו לחקור תלונות של אזרחים על עוולות שנגרמו להם על-ידי הממשל. מבקר-המדינה מפרסם מדי שנה את הדו"ח השנתי שלו. מסקנותיו אינן מחייבו אמנם את הממשלה לעשייה כלשהי, אך הן נחשפות בפומבי ויש להן יכולת הרתעה בעצם השפעתן על דעת-הקהל.

5.תפקידים נוספים

 הכנסת אחראית לבחירת נשיא המדינה ומבקר-המדינה. מפלגות הקואליציה מנצלות בדרך-כלל את הרוב שיש להן בכנסת כדי לבחור במועמד שלהן לנשיאות (אם כי היו מקרים שחרגו מנוהג זה). רק הכנסת יכולה להדיח נשיא או מבקר-מדינה מתפקידם, ורק ברוב מיוחד(3/4 מסך-כל חברי-הכנסת לשם הדחת נשיא; 2/3 מהמצביעים לשם הדחת מבקר-המדינה).

הכנסת משתתפת גם במינוי שופטים, באמצעות נציגיה בוועדת המינויים (שבה חברים שופטים, נציגי לשכת עורכי-הדין, שרים וחברי-כנסת), ובמינוי הרבנים הראשיים, והיא מיוצגת גם בוועדות מינויים לדיינים ולשופטים בבתי-דין דתיים של העדות השונות.

לכנסת יש גם תפקידים מעין-שיפוטיים, המתבטאים בכך שהיא דנה בערעורים על הבחירות לכנסת, ובכך שהיא מוסמכת להסיר חסינות של חבר-כנסת, לשלול ממנו את זכויותיו, להשעותו מדיוני הבית או להעבירו מכהונתו.